הדרך אל האושר מתחילה בבהוטן

שמעתי הרצאה יפה בליווי מצגת עם תמונות נוף נהדרות על בהוטן. מדינה הררית קטנה ומבודדת, אי שם בהרי ההימלאיה בין הודו לסין. בסה"כ  850000 תושבים, בודהיסטים, בשטח שהוא פי שלוש ממדינת ישראל.

המרחקים בין ישוב לישוב על המפות נמדדים לא רק בקילומטרים אלא גם בשעות הליכה. 

ובמה מפורסמת בהוטן בעולם? בהישג יוצא דופן! המקום הראשון במדד האושר העולמי!

יש להם מלך והוא דואג לרווחת תושביו הם בוטחים בו ומעריכים אותו ומסתפקים במועט.

מעבר לסקפטיות שתופסת אותי כשאני שומעת דברים כאלה ורואה מה שאני רואה למשל, איך אפשר להיות מאושר כשהילד שלך חולה מאוד או שחטפת התקף לב והרופא הקרוב ביותר לכפר שלך הוא במרחק של 3 ימי הליכה בדרך לא דרך שלא לדבר על בית חולים? משהו חזק בכל זאת תפס אותי.

כשהם עושים עבודה כלשהי הם עושים אותה בלב שלם ובנוכחות מלאה. מחשבותיהם לא קופצות ימינה ושמאלה כמו אצלי. למשל כשהם מדיחים כלים, הסביר המרצה, הם לא מתכננים טיול ביוון או מה עוד נותר להם לעשות  ברשימת  המטלות של היום. הם נהנים מפכפוך המים מעצם השטיפה והרחצה ולא רק מהתוצאה "כלים נקיים". 

 גם היפנים וגם הקוריאנים ועוד עמים וכתות שראיתי בסרטים (ראו טקס התה היפני שלוקח שעות) ממוקדי מטרה, אך אצל הבהוטנים ראיתי גם חיוך. 

המבוגרים מחייכים הילדים מחייכים.. (אולי כבר מתוך הרגל?) וכשאתה רואה לפניך מישהו מחייך מיד את/ה חושב כמה נחמד/ה הוא. מחלק את האור שבתוכו עם אחרים...כמה הייתי רוצה להיות כזו "מפיצת אור"!

אני, כמעט ולא מחייכת. "אין לנו את השריר של  החיוך" אמרה לי אמא שלי פעם ואולי צדקה. כי כשאני מחייכת בתמונות זה נראה כמו פרצוף של סיני שיש לו עצירות.

וחוץ מזה מה יש פה לחייך? 

מה יש לעלוז?

תהיה רציני/ת אמרה. 

"עפרה, זה בסדר, רואים לך את החיוך בעיניים" אמרה לי פעם חברה. 

נו באמת, מי מסתכל כ"כ קרוב. 

וזה מזכיר לי סיפור:

כשבני אורן היה קטן (בכיתה א) הוזמנתי לאסיפת הורים ראשונה .

על הקירות  היו תלויים ציורי הילדים שנתלו במיוחד לכבוד האירוע.

אחרי שהמורה סיימה לשבח את אורן לא יכולתי להתאפק והפניתי את תשומת ליבה לשני ציורים שצוירו בצבע שחור ושאלתי אותה בדאגה (ובתוכחה) 

"מי זה הילד הזה שמצייר הכול  בשחור?" לתדהמתי היא ענתה,  זה אורן.  "אורן שלי??"

רצתי הביתה, מצאתי את אורן משׂחק מבסוט ושליו בחדר שלו ושאלתי אותו.

"אורן, אתה ציירת את הציורים בשחור?"

כן הוא ענה.

ולמה שחור??

"כל הילדים לקחו/חטפו את כל הצבעים ונישאר רק השחור". 

אורן שלי,  הפילוסוף הבודהיסטי הראשון שהכרתי! עד היום.  

ולסיום, עם כל ההצהרות היפות על כמה שהם מאושרים שם לא יכולתי שלא להסיט את מבטי מהנוף אל הצמח שעליו הירוקים בעלי האצבעות גדל שם בּאופן חופשי בכל מקום ובכל פינה.

הקנאביס!

וכשראיתי במצגת את החיוך של "הזקנה" (שכנראה בגילי) עם החניכיים האדומות וללא השיניים אז הבנתי מהי הדרך אל האושר.

מיד הבטחתי לעצמי כשאגיע לדיור המוגן, זה מה שאעשה! (כמובן רק רפואי, ברור😉)

בטוח שגם כל הנכדים יבואו לבקר אצלי. זה אושר!

נ.ב. גם ליאונרד כהן הזמר היה בודהיסט ועוד כמה מפורסמים...

OZ🙋🏻‍♀💛